הליך הגירושין הוא אחד ההליכים המורכבים והסבוכים בתחומי המשפט האזרחי, השילוב בין ה"צדק האישי" והמעורבות הרגשית של כל אחד מהצדדים לסכסוך, יכולה להיות הרת אסון.
גם לבית הדין הרבני וגם לבית המשפט לענייני משפחה קיימת הסמכות לדון בתביעות המרכיבות את תביעת הגרושין, והערכאה נקבעת לפי המקום הראשון בזמן אליו הוגשה התביעה.
כאשר מגישים את התביעה לבית הדין, יש לבצע "כריכה" של התביעות הנלוות (משמורת וחלוקת רכוש) על מנת שבית הדין יוכל "לקנות" סמכות לדון בעניינים אלו. כריכה זו צרכיה לעמוד בשני תנאים עיקריים – להיות כנה וכדין.
יחד עם זאת, ישנם נושאים בהם יש סמכות ייחודית רק לגורם משפטי אחד :
א. גירושין על פי דין תורה – אדם במדינת ישראל יכול להתגרש על פי הדין האישי החל עליו, קרי, יהודי יכול להתגרש (לקבל את הגט ולהירשם אח"כ כגרוש) אך ורק בבית הדין הרבני.
ב. מזונות ילדים – הליך זה לא ניתן לכריכה בבית הדין הרבני אלא אם קיבלת לשם כך את הסכמת שני הצדדים.
הליך הגירושין מורכב מכמה מרכיבים עיקריים ובשונה ממרבית התביעות, אלו באים לידי ביטוי על ידי הגשת מספר תביעות במקביל :
א. תביעה לחלוקת רכוש – תביעה זו תעסוק בחלק הממוני של בני הזוג, חלוקת הרכוש.
על מנת להבין כיצד מתחלק הרכוש, עלינו קודם כל לבחון מהיא התשתית המשפטית עליה מבוסס הקשר בין הצדדים. ישנם שני משטרים משפטים רלוונטיים בעניין זה :
1. חזקת השיתוף
2. חוק יחסי ממון.
חוק יחסי ממון יחול על זוגות שנישאו לאחר שנת 1974, ובכלליות הוא קובע כי כל הממון והנכסים שנצברו על ידי בני הזוג מיום הנישואין ועד ליום סיום הקשר יחולק באופן שווה בין בני הזוג.
חזקת השיתוף, לעומת זאת, תחול על כל מי שנישא לפני שנת 1974 וכן על בני זוג המנהלים מערכת יחסים שאינה מוסדרת בהליך של נישואין (לדוגמה – "ידועים בציבור") קובעת כי יחולק בחלקים שווים כל מה שהושג ב"מאמץ משותף" של שני הצדדים. : על-פי משטר חזקת השיתוף נקבע העיקרון כי במהלך חייהם המשותפים של בני-זוג קיימת שותפות קניינית בכל הרכוש שנצבר במאמץ משותף והוא שייך לשני בני-הזוג באופן שווה, אף אם הוא רשום על-שמו של אחד מבני-הזוג {בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221 (1994)}.
לרוב, המחלוקת בתביעה זו סבה סביב השאלות מהו היקף הרכוש המשותף? האם בית המגורים שניתן במתנה מצד ג' לאחד מבני הזוג יחולק גם לבן הזוג האחר? כיצד יחושב המוניטין שצבר אחד מבני הזוג במהלך החיים המשותפים והאם ניתן להמשיך ולהינות ממוניטין זה גם לאחר תביעת הגירושין?
ב. תביעת משמורת והסדרי ראיה –
כאשר ישנם ילדים ובני הזוג עומדים בפני גירושין בית המשפט או בית הדין ידון בשאלת המשמורת של הקטינים. בבואו לקבוע במשמורתם של מי מההורים ישהו הקטינים יתחשב בית המשפט בראש ובראשונה בטובת הילד ובשאלה היכן יהיה לילד מקום טוב יותר לגדול בו? כדי להגיע לתובנות בעניין זה, נעזר בית המשפט במומחים בתחום הפסיכולוגיה ובחוות דעת של גורמים סוציאליים.
עד כמה מתחשבים ברצון הילד ומהי חזקת הגיל הרך ?
חזקת הגיל הרך קובעת כי קטין עד גיל 6 יהיה תחת משומרתה של אימו באופן כמעט וודאי מתוך תפיסת עולם מסורתית הגורסת כי הקטין בשנותיו הראשונות זקוק לקרבה האימהית. יצוין כי, אין זו קביעה אבסולוטית ובמקרים לא מועטים קבע בית המשפט כי קטין בגילאי חזקת הגיל הרך יעבור למשמורת אביו מתוך דאגה שמירה על עקרון "טובת הילד" .
החל מגיל 10, באופן סובייקטיבי ולפי ההתרשמות ממידת הבגרות של הקטין, חלה התחשבות העולה עם השנים בדעתו וברצונו של הקטין. לעיתים, זו יכולה לגבור על עקרון טובת הילד, ובית המשפט מחליט לכבד את רצונו של הקטין גם עם זו מנוגדת להמלצות העובדת הסוציאלית.
ג. תביעת מזונות –
ישנן שתי סוגים של תביעות למזונות :
א. מזונות אישה.
ב. מזונות ילדים.
מזונות אישה :
סעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 הקובע כי "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה", אולם, "אדם שאינו יהודי או מוסלמי או דרוזי או חבר אחת העדות הדתיות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונות בן-זוגו, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה".
מזונות האישה נקבעים בשקלול המרכיבים הבאים :
1. יכולת ההשתכרות של הבעל
2. "עולה עמו ואינה יורדת עימו" – כלל הקובע כי האישה זכאית לחיות ברמת החיים אליה עת הפסקת החיים המשותפים, ובאם רמת חייהם ירדה ביחס למצב בו היתה ביום נישואיה, ידאג הבעל להשוות אל רמת החיים לרמת חיים זו.
3. התחשבות בהכנסות האישה – ההלכה היא כי השתכרותה של האישה שייכת כל כולה לבעל, שכן כשם שהאישה זכאית למזונות מן הבעל, כך הבעל זכאי ל-"מעשה ידיה".
4. מידת היכולת הכלכלית של הבעל לדאוג לצרכיו.
מתי יופסק חיוב בעל בתשלום מזונות האישה ?
1. מזונות אישה מופסקים מיום סידור הגט בפועל ולא מיום ההוראה על הגט {תמ"ש (ת"א-יפו) 66659/98 פלוני נ' פלונית, תק-מח 2005(3), 38 (2005)}, או מרגע שהאישה מביעה את סירובה לקבל את הגט ("מעוכב מחמתה")
2. סירוב האישה לקיים את מצוות בית-הדין הרבני, לחזור לביתה ולטפל בבעלה ובילדיה, מהווה סיבה מספקת לשלילת מזונותיה
3. כאשר האישה עזבה את הבית ללא כל סיבה מוצדקת – היא איננה זכאית למזונותיה שכן האישה איננה עימו.("מעין מורדת").
